גנטיקה, אושר ופעילות גופנית

מצב הרוח שלנו תלוי במספר גורמים כמו סביבה, תפיסת מציאות, אורח חיים, בחירות, מצב כלכלי וגנטיקה. גורמים אלו תלויים ומשפיעים אחד על השני. לדוגמה, בכללותו ישנם אנשים שנולדים עם פוטנציאל גנטי להיות מאושרים ועליזים. אם אנשים אלו ייולדו לסביבה של הורים תומכים, חינוך לאופטימיות, שהצרכים שלהם חשובים אז יש סיכוי טוב שהבחירות שלהם בחיים יתאמו לצרכים שלהם והם ירגישו שביעות רצון. לעומת זאת אנשים יכולים להיוולד עם פוטנציאל גנטי לפחד והססנות. במצב זה גם אם ההורים תומכים, מחנכים לאופטימיות, שהצרכים שלהם חשובים נקודת המוצא שלהם לבחירות טובות ולשביעות רצון קשה יותר בגלל הפוטנציאל הגנטי. ניתן לתת עוד מספר דוגמאות לאפשרויות כיצד הגורמים לאושר תלויים ומשפיעים אחד על השני אבל אני רוצה להתמקד בפוטנציאל הגנטי.

ניתן להגיד שמצב הרוח שלנו תלוי ב"הגרלה הגנטית" שלנו וזה נכון במידה מסוימת אבל לא לגמרי. כאמור ניתן להשפיע על הפוטנציאל הגנטי על ידי עוד גורמים שמשפיעים על מצב הרוח. כדי להבין איך זה קורה אני אסביר מעט מהו הפוטנציאל הגנטי בהקשר של מצב רוח. פוטנציאל גנטי הוא הפוטנציאל הביו כימי של האדם להפריש את הנוירטרנסמיטורים סרוטונין, דופמין, גאבא, אנדורפינים ונוראדרנלין. סרוטונין, דופמין, גאבא, ואנדורפינים מייצרים תחושה של אושר, עונג, אופוריה ומעכבים רגשות כמו פחד והססנות. נוראדרנלין אחראי על תגובת הלחץ שלנו שנקראת פחד, לחימה ובריחה. בכללותו לאדם עם פוטנציאל גנטי להפריש רמות מאוזנות של נוירוטנסמיטורים אלו יש סיכוי טוב יותר להיות מאושר לעומת אדם עם פוטנציאל גנטי להפשרת רמות לא מאוזנות. כאמור יתר הגורמים יכולים להשפיע לשני הכיוונים. לדוגמה אם ילד נולד עם פוטנציאל להפרשה לא מאוזנת של הנוירוטרנסמיטורים לבית של הורים טובים, תומכים, אוהבים ושמכוונים לחשיבה חיובית ואופטימית אז תחושת הנאהבות של הילד וחינוכו לחשיבה חיובית יעודדו להפרשה טובה יותר של סרוטונין ודופמין ואלו יגרמו לו להיות יותר שמח ושבע רצון. כמו כן אם הבחירות שלו יתאמו לצרכים שלו זה יעודד הפרשה של סרוטונין ודופמין שיוסיפו לשמחה ושביעות הרצון. וכן הילד יעשה פעילות גופנית באופן קבוע וזו תגביר את הפרשת הסרוטונין והאנדורפינים שיוסיפו לתחושת השמחה והאופוריה. בנוסף הילד יתבגר ויתרגל מדיטציה באופן קבוע, כך יגביר את הפרשת הגאבא שלו וכתוצאה מכך תווסת תחושת הפחד וההססנות שלו ותגרום לו להיות יותר רגוע.

כמובן שלאדם שנולד עם פוטנציאל להפרשה מאוזנת של הנוירוטרנסמיטורים קל יותר להגיע לרמות אושר קבועות בהינתן תנאים מתאימים אבל בהחלט ניתן להבין שתנאים מתאימים יכולים לווסת את הפרשת הנוירוטרנסמיטורים ולגרום לאושר גם אצל אנשים עם פוטנציאל ראשוני להפרשה לא מאוזנת.

עד כה הסברתי מהו הפוטנציאל הגנטי ואיך תנאים נוספים יכולים להשפיע עליו. מעכשיו אני רוצה להתמקד בהשפעה של פעילות גופנית סדירה על ויסות הפרשת הנוירוטרנסמיטורים ומידת האושר שלנו.

כאשר אנו עושים פעילות גופנית בעצימות בינונית ומעלה חלה עלייה משמעותית במידת המאמץ הפיזיולוגי. עלייה זו מלווה בכאב ולכן המוח מפריש אנדורפינים אשר נקלטים על רצפטורים אופיאטים וגורמים לשיכוך כאב ותחושת אופוריה. כן אלו אותם רצפטורים אופיאטים שקולטים סמים ממשפחת האופיאטים כמו הרואין, אופיום ומורפיום. אז מה ההבדל? כאשר צורכים סמים ממשפחת האופיאטים נגרמת סדרה של פעולות בעלות עצמה חזקה שגורמות לשיכוך חזק של הכאב ולתחושת אופוריה חזקה. הבעיה נמצאת בכך שבכל פעם שהגוף פועל בעצמה חזקה מעבר ליכולת הטבעית שלו זה גורם לשינוי בתפקודים אחרים בגוף שמוציאים את המערכת מאיזון. איזון זה נקרא הומיאוסטזיס, כלומר שאיפה מכוונת של הגוף לדאוג באופן אוטונומי לאיזון מערכתי כמו נשימה תקינה, לחץ דם, טמפרטורה וחילוף חומרים. בשל כך יציאה מההומיאוסטזיס יכולה לסכן חיים ולכן לגוף יש מנגנוני הגנה לכך. במקרה שלנו כאשר צורכים סמים ממשפחת האופיאטים הגוף מפחית את הרצפטורים האופי אטים, מפרק ומפנה במהירות את האופיאטים מהגוף. כתוצאה מכך בפעמים הבאות שהאדם יצרך אופיאטים ההשפעה שלהם תהיה פחותה יותר ויותר מכוון שכמות הרצפטורים במוח תקטן יותר ויותר וכך נוצר מעגל קסמים הרסני של צורך תמידי בהגדלת המינון. כמו כן כאשר מפסיקים את השימוש בסם נוצרת תסמונת גמילה כתוצאה מכך שמספר הרצפטורים קטן ויורדת ההפרשה הטבעית של אנדורפינים וכך נוצר מצב של חוסר שגורם לכל אותם תסמינים שקשורים לפעילות האופיאטים כמו מצב רוח, הפרשות גוף, טמפרטורה ותחושתיות. לשמחתנו כאשר עושים פעילות גופנית כל זה קורה בדיוק באופן הפוך. כאשר עושים פעילות גופנית הגוף מפריש כמות גדולה יותר של אנדורפינים מאשר במנוחה אבל עדיין לא גבוהה מידי לכדי יציאה מההומיאוסטזיס. כמו כן כדי שבכל זאת תיווצר הפחתה בכאב ותחושת אופוריה הגוף מגדיל את מספר הרצפטורים האופיאטים, משפר את הרגישות שלהם לאנדורפינים ומאט את הפירוק של האנדורפינים. היתרון הגדול שנוצר מכך הוא שכמות האנדורפינים הקטנה שמופרשת בזמן מנוחה "מצליחה" לשפר את תחושת האופוריה גם במהלך היום במנוחה מכוון שיש להם יותר רצפטורים בעלי רגישות גבוהה להיקלט בהם. שכן ידיעת חוכמת הטבע מאפשרת לנו שימוש במשאבים מאזנים שלא כמו התערבות גסה שגורמת לחסרי איזון קיצוניים.

לראיה מחקרים ועדות של אנשים מלמדים שאנשים שעושים פעילות גופנית באופן קבוע סובלים פחות מדיכאון וזוכים למצב רוח טוב יותר ביחס לאנשים שלא עושים. כמו כן הם לא מוכנים לוותר על הפעילות בגלל הרצון לשמר את תחושת האופוריה וההנאה שמתלווה לכך במהלך היום.

לסיכום הטבע נתן לנו יכולת להשפיע על הפוטנציאל הגנטי ולזכות במצב רוח טוב יותר. פעילות גופנית היא דרך מאוזנת להשיג זאת. נכון שלא קל להיכנס לשגרה של פעילות גופנית אבל המאמץ שווה ולרוב אחרי שמתרגלים קשה לוותר על כך.

אם נהניתם מהכתבה והיא עזרה לכם אשמח שתשתפו אותה כדי שעוד אנשים יחשפו למידע.

בברכת בריאות שלמה!

תמיר גרבי ND

מקור:

ד"ר דויד סרוואן- שרייבר. ללא פרויד ללא פרוזאק. מטר, 2004; 121-130